יש משהו במושג "שיח ריגשי" שגורם בד"כ להתנגדויות בקליניקה. לרוב ההתנגדות תגיע מהכיוון של האבות. הרבה פעמים זה יגיע בתוספת של גלגול עיניים ומבט של - "תעזבי אותי באמא שלך. מה שיח ריגשי עכשיו???"
יש משהו מאיים בהצצה לתוך עולם הרגש. אנחנו לא יודעים מה נגלה שם. וגם לא בטוח שנדע מה לעשות עם מה שנגלה.
אחרי שאני נותנת רגע מקום להתנגדות, אני מסבירה מדוע אני מתעקשת. למה זה כלכך חשוב.
מבחינתי, המשמעות של להיות אמא היא להורות את הדרך. ללמד את הילדים והילדות שלי להתמודד עם העולם. כדי שיגדלו להיות מבוגרים עם תחושת מסוגלות, עם תחושת בטחון, עם עצמאות.
אחד הדברים בתהליך הלמידה הוא להכיר את עצמם. להכיר את היכולות שלהםן, הצרכים, הקשיים. ללמוד על עצמםן במה הם טובים, לאן הם שואפים.
חלק בלתי נפרד מתהליך הלמידה הזה הוא הכרה ברגשות שלהםן. מה משמח אותםן, מה מתסכל אותםן וכו'. אחרי תהליך הזיהוי מגיעה הבחירה - מה אני רוצה לעשות עם זה.
אם חברה שלי פגעה בי ונעלבתי - ברגע שזיהיתי שנעלבתי, אני יכולה לפעול. למשל, לדבר איתה ולשתף אותה שנעלבתי. וזה תהליך חשוב בבניית קשר חברתי. אם לא זיהיתי שנעלבתי אני נשארת עם רגש לא פתור שאני לא יודעת מה לעשות איתו ואז סביר להניח שזה יצא איכשהו. בד"כ בהתנהגות "לא טובה" (התחצפות, אלימות, התעקשות פתאומית, בכי לא מוסבר, התכנסות וניתוק ועוד). ואז אנחנו בד"כ נתייחס להתנהגות החיצונית בלי שאנחנו או הילד.ה שלנו נבין מה קורה בעולמם הפנימי.
התפקיד שלי בתור אמא הוא ללמד לזהות את הרגש ולתת לו את השם המתאים. ככל שמיומנות הזיהוי והשיום של הרגשות משתפרת, יש יותר שימוש במילים ופחות התנהגות "לא טובה".
בתהליך הזה אנחנו מרוויחים משהו חשוב מאד - אנחנו בונים ומעמיקים את הקשר שלנו עם הילדים והילדות. אנחנו מאפשרים שיח פתוח על רגשות ועל דברים קשים.
כדי להבין את המשמעות האמיתית אני נוהגת לתת בקליניקה דוגמא קיצונית.
אם למשל הבת המתוקה שלי הלכה ברחוב ומישהו הטריד אותה מינית (ולצערי היום עדיין הנתון הוא ש-100% מהנשים עוברות הטרדה מינית לפחות פעם אחת בחייהן) - אני ממש רוצה שהיא תבוא לשתף אותי בזה. בשביל שזה יקרה, היא צריכה לזהות שקרה לה משהו קשה ולהרגיש בטוחה לבוא לדבר איתי על זה.
זה הרגע שבו לרוב ההתנגדות יורדת ואז אני מלמדת איך עושים שיח ריגשי ומה זה בעצם דורש ממני. ופה ההפתעה היא גדולה. משום שהתמונה שיש להורים בראש כשאומרים "שיח ריגשי" היא שיושבים עם הילד.ה ל"שיחה" ומדברים של רגשות. אבל המושג הזה מטעה. אין צורך בשיחה ארוכה ומעיקה.
מספיק להגיד משפט קטן כמו - "אני רואה שאת מאד נסערת" או אם הבן שלי סיפר שהמורה צעקה עליו היום בכיתה אפשר פשוט לשאול "מעניין איך הרגשת כשהיא צעקה עליך".
היופי בשיח ריגשי הוא שמדובר ביכולת שניתן לפתח. זו מיומנות שאפשר לרכוש ולהשתפר בה.
Comments